צלקט

הפרויקט מבקש לחקור איך מתמודדים עם צלקות גוף משמעותיות ועם החוויה האגורה בתוכן.
צלקת על פי הגדרתה המילונית היא "הסימן שנשאר אחרי פצע שהגליד"... (מילון ספיר) , אך צלקות נושאות עימן גם מטען רגשי מגוון הנע בין היותן מושכות ומעידות על גבורת בעליהן ועד להיותן דוחות ומהוות תזכורת תמידית לאירוע קשה ולבגידת הגוף והמזל.

הפרויקט מתייחס אל הצלקת, כסימן גרפי על הגוף, המהווה קצה חוט דרכו ניתן להיחשף אל הסיפור האישי העומד מאחוריו ועל הדרך שעל האדם לעבור כדי להקל על מצוקתו.


לצורך זה פותח "כלי טיפולי" המשלב בין האסתטיקה של הצלקת ובין הרגשות והמחשבות האצורים בתוכה.
באמצעות תהליך רגיש אך מובנה, המתמקד לכאורה בנתונים הפיזיים של הצלקת, חושף האדם בהדרגה את הצלקת עצמה, כמו גם את מנעד רגשותיו ודרכי התמודדותו עם האירוע, לאורך ציר הזמן שבין היווצרות הצלקת לעכשיו.
במהלך הטיפול נוצר אובייקט המבוסס על "קילוף" הצלקת מהגוף (באמצעות העתקת הטקסטורה בסיליקון).
היכולת להתבונן בצלקת ולגעת בה במנותק מהגוף, כחפץ שניתן למצוא בו יופי ועניין, העשוי מחומרים אחרים, בצבעוניות שונה, מוסתרת או גלויה, מאפשרת לבעל הצלקת נקודת מבט חדשה והזדמנות להתחיל ו/או להמשיך לדון בנושא .

ההכרה בתהליך ההשתנות המתמיד של הצלקת והקבלה האישית, ממשיך מחוץ לגבולות "המפגש הטיפולי". הוא בא לידי ביטוי גם על ידי הזכות לשינוי האובייקט והתאמתו למצבו הרגשי של העונד, במרווח הלגיטימי שבין הריסתו לענידתו בגאון.