אוספים

העולם שבו אנו חיים צועד לקראת קריסה ושינויים שיהפכו את החיים על פני הפלנטה לבלתי ראויים לחיי אדם. אם בתחילת שנות השבעים על מנת לשכנע את הציבור, מדענים מMIT בנו מודל ממוחשב בשם עולם-3, המראה את קשרי הגומלין בין כל החיים על הפלנטה, נכון לשנת 2020 הידע הזה הפך לנחלת הכלל. אולם היקף הבעיה, והשינוי הנדרש בכל הפעילות האנושית, משתק עד אימה. האנושות נתפסה כארנבת בין פנסי מכונית דוהרת, מהופנטת מהבלתי נתפס הדוהר לעברה והופך למוחשי מרגע לרגע.

העולם שבו אנו חיים, נכבש, תועל, הוסב ובעיקר - עוצב על ידי בני האדם לרווחתם, הזמנית. אם כתגובה הפעולה הנדרשת מאיתנו היא צמצום צריכה, אולי אנחנו צריכים פחות עיצוב? להגדיר לנוכח המשבר והשינוי, את פעולת העיצוב מחדש? האם נראה בקרוב סוג חדש של מעצבות, אלו אשר לא בונות עוד מוצרים אלא כאלו הדואגות להפטר ולפרק את הקיים?

ורד שפירא מצר מנסה בפרויקט הגמר שלה לייצר זיקה בין המשבר הגדול לבין הפעולות הקטנות של כל אחד ואחת, יאיר פוקס מציע מודל חדש לחקלאות אורבנית מהירה ונגישה, נעמי סלייני מאמצת גישה אחרת, כזו המקבלת את האסון האקולוגי ועוברת לתיווכו לבני האדם, כאקט של השלמה עם הקטסטרופה, מיכל זגגי מציעה פרויקט לגידול אובייקטים בצורה אורגנית, מלידה ועד שינוי הצורה חזרה לתוך הטבע ולבסוף מאיה אטשטיין מציעה אפליקציה שתוכל לסייע למשתמשים להתחבר לקצב דפיקות הלב אחת של השנייה על מנת להירגע ולפעול בתיאום – בין השאר כדי לטפל במשותף במשימות הכל כל גדולות שלפנינו.